ישראל לא המציאה את השחיתות המוניציפלית. זו תופעה עולמית רחבת היקף שפוגעת גם בערים מתקדמות, מתוחכמות ועשירות כמו ניו יורק, לונדון, שיקגו ורבות נוספות.

הפוטנציאל לשחיתות בערים גדל ככל שהן גדלות והופכות למעין ישויות עצמאיות, שאחראיות על אוכלוסייה שגדלה בקצב מואץ. על פי מחקר של האו"ם, כ 55% מאוכלוסיית העולם חיה בערים כיום, ושיעור זה אף צפוי לצמוח ל 68%- עד 2050 האקו־סיסטם העירוני הצומח מעמיד בפני נבחרי הציבור אפשרויות רבות לביצוע מעשי שחיתות, שאכן מתרחשים.

ואולם התרומה הישראלית לשחיתות המוניציפלית מתבטאת בהיקף הבלתי נתפש של התופעה: העבירות נעשות בעשרות רבות של רשויות, בהן ערים מרכזיות, ובהיקפים כספיים עצומים שמגיעים לעתים למאות מיליוני שקלים.

הרשויות המקומיות מופקדות על מתן כלל השירותים המוענקים לאזרחים בישראל, ובהם חינוך, רווחה, בריאות, דת, תרבות ופנאי. אמנם, בתחומים רבים הרשויות המקומיות
מונחות על ידי מערכת כללים שנקבעו על ידי השלטון המרכזי ומהוות זרוע ביצועית. עם זאת, במרבית התחומים הרשויות המקומות מחזיקות בסמכויות נרחבות, המשפיעות במישרין על חיי היום־יום של התושבים - לעתים באופן מורגש אף יותר מהשלטון המרכזי. ועדות התכנון והבנייה הן כידוע מוקד מרכזי של השחיתות המוניציפלית בישראל, והן כיכבו ברבות מהשערוריות שנחשפו בשנים האחרונות. אך צריך לשים לב למוקד שחיתות מוניציפלי מסוג אחר, שנזקיו פחות מוכרים וידועים: רשויות מקומיות שבוחרות לבצע חלק מפעילותן דרך תאגידים עירוניים הנמצאים בשליטתן.